רוסיה
רוסיה (ברוסית: Россия; מבוטא: רָאסִיָּה), כיום מכונה הפדרציה הרוסית (ברוסית: ⓘⒾ תעתיק פונטי: רַאסִיֿיְסְקַאיָה פֶדֶרָֿאצְיָה), היא ארץ ומדינה חוצת יבשות המשתרעת על פני מזרח אירופה וצפון אסיה.
רוסיה היא המדינה הגדולה בעולם לפי שטח, המשתרעת על פני 17,125,191 קמ"ר (מתוכם כ-13 מיליון קמ"ר באסיה וכארבעה מיליוני קמ"ר באירופה), ומקיפה שמינית משטח היבשה של כדור הארץ. היא משתרעת על פני אחד-עשר אזורי זמן וגובלת בשש-עשרה מדינות ריבוניות (יש לה גבול יבשתי עם נורווגיה, פינלנד, אסטוניה, לטביה, ליטא, פולין, בלארוס, אוקראינה, גאורגיה, אזרבייג'ן, קזחסטן, סין, מונגוליה וקוריאה הצפונית, וגבול ימי עם יפן, טורקיה ועם ארצות הברית), יותר מכל מדינה בעולם. זוהי המדינה התשיעית באוכלוסייתה והמדינה המאוכלסת ביותר באירופה, עם אוכלוסייה של 145.5 מיליון תושבים.
בירת המדינה והעיר הגדולה ביותר בה היא מוסקבה. סנקט פטרבורג היא המרכז התרבותי של רוסיה והעיר השנייה בגודלה. אזורים עירוניים מרכזיים נוספים כוללים את נובוסיבירסק, יקטרינבורג, ניז'ני נובגורוד וקאזאן.
רוסיה חזרה להיות מדינה נפרדת עם התפרקות ברית המועצות בשנת 1991. תחת השלטון הסובייטי היא נקראה "הרפובליקה הסובייטית הפדרטיבית הסוציאליסטית הרוסית"[8], ועם הקמתה הפכה לפדרציה עצמאית. רוב שטחה, אוכלוסייתה ותעשייתה של ברית המועצות, אחת משתי מעצמות העל, היו ברוסיה. כתוצאה מכך, לאחר פירוק ברית המועצות ירשה רוסיה את מושבה הקבוע במועצת הביטחון של האו"ם.
הקבוצה האתנית הדומיננטית ברוסיה הם הרוסים, ושמה "רוסיה" הוא גם כינוי מסורתי לארץ שבה חי והתרכז רוב העם הרוסי לאורך המאות ה-14–21. חלקים ממנו חיו גם בארצות שכנות, שבעבר היו חלק מהאימפריה הרוסית והפכו לעצמאיות במהלך המאה ה-20. ברוסיה חיות גם קבוצות שאינן מזהות עצמן עם הלאום הרוסי.
למרות התארגנותה מחדש אחרי שנת 1991 כמדינה רפובליקנית בעלת משטר דמוקרטי דה יורה, האופי הדמוקרטי של המדינה הלך ונפגע בהדרגה בתחילת המאה ה-21[9], וזכויות האדם בה מופרות באופן תדיר[10]. מאז שנת 2000, תחת שלטונו של ולדימיר פוטין נחשבת רוסיה למדינה בעלת משטר אוטוקרטי וסמכותני[11]. פוטין סופג ביקורת בינלאומית חריפה בעקבות פגיעתו במתנגדי משטר, בעיתונאים[12], במיעוטים ובפעילי אופוזיציה וזכויות אדם[13].
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – היסטוריה של רוסיה
רוס של קייב ונסיכות מוסקבה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערכים מורחבים – רוס של קייב, נסיכות מוסקבה
תולדותיה של רוסיה שזורות בתולדותיה של קבוצה אתנית, המכונה סלאבים. קבוצה זו היא המקור לעמים מרכז ומזרח-אירופיים רבים, דוגמת הרוסים, האוקראינים, הפולנים ואחרים. הישות המדינית הראשונה שהוקמה הייתה קייב-רוס (או: "רות'ניה של קייב"), שנקראה על שם בירתה – קייב. ישות זו הוקמה בעקבות הגעתו לאזור של קבוצה או שבט בשם "רוס". הדעות חלוקות לגבי מקורותיהם של אנשים אלה. מרבית החוקרים טוענים שמקורם מאזור סקנדינביה של היום. לפי תאוריה זו בני שבט זה נחשבו הוויקינגים של מזרח אירופה, ובפי המקומיים הם כונו "ורנגים". מלכם הראשון היה רוריק. עיקר שטחי הממלכה הקדומה השתרעו על שטחי אוקראינה המודרנית. לפי דעה אחרת, הפופולרית במידה מסוימת ברוסיה, מקורה של קבוצה זו או של השבט הזה בעמים הסלאביים עצמם. בשנת 988, בתקופת שלטונו של ולדימיר הראשון, התנצרו הרוסים בעקבות השפעה ביזנטית. עם נפילתה של ביזנטיון באמצע המאה ה-15, ראו עצמם הרוסים ממשיכי דרכה (החל מאותה התקופה כונתה רוסיה: "רומא השלישית"[דרוש מקור]).
רוס של קייב לא הצליחה לשמור על אחדותה, והיא התפרקה לשלל נסיכויות שנלחמו אלו באלו. בתקופה זו, קמה במרכז רוסיה נסיכות ולדימיר, ואילו בצפונה התבססה רפובליקת נובגורוד. באמצע המאה ה-13, נכבשה רוסיה על ידי האימפריה המונגולית (מלבד נסיכות נובגורוד ואזורים בצפון מערב המדינה), ונשארה תחת העול הזר במשך כשלוש מאות שנים.
במהלך תקופת השלטון הזר עלתה קרנה של נסיכות מוסקבה, ועוד לפני הניצחון על המונגולים בקרב קוליקובו, אשר התרחש בשנת 1380, הפכה נסיכות זו דומיננטית. הנסיך איוואן השלישי הצליח למגר סופית את המונגולים בשנת 1480, לאחר עימות שכונה: "ההתקוממות הגדולה על נהר האוגרה".
שושלת רומנוב
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – שושלת רומנוב
.svg)
במהלך מאתיים השנים שלאחר מכן ביססה נסיכות מוסקבה את מעמדה באירופה המזרחית. באמצע המאה ה-16 הכתיר את עצמו שליטה של הנסיכות, איוואן האיום, בתואר צאר כסמל לכוחה הרב. במהלך תקופה זו ידעה רוסיה מספר פלישות זרות, ובאחת מהן אף איבדה את השליטה על עיר בירתה לפרק זמן קצר, בראשית המאה ה-17. איוואן האיום היה אחרון השליטים משושלת רוריק. לאחריו, עלתה לשלטון שושלת רומנוב, בשנת 1613.
למרות הכיבושים הנרחבים, פיגרה רוסיה אחרי מדינות מערב אירופה מבחינות רבות. כתוצאה מכך, יזם הצאר פיוטר הגדול, שעלה לשלטון בסוף המאה ה-17, רפורמות רבות, שבסופן הפכה רוסיה למעצמה בינלאומית ושינתה את שמה לאימפריה הרוסית. הניצחון על שוודיה במלחמה הצפונית הגדולה, אשר התרחשה בראשית המאה ה-18 – ביסס את מיקומה החדש.
במהלך המאה ה-18 והמחצית הראשונה של המאה ה-19, הייתה רוסיה אחד הכוחות הדומיננטיים בעולם, עם תעשייה מפותחת ומחקר מתקדם. למרות ההתחלה הנאה, בוששה המהפכה התעשייתית להגיע למדינה, וכתוצאה מכך החל להיווצר פער כלכלי הולך וגדל בינה ובין מדינות מערב אירופה. במישור הצבאי, נחלה רוסיה מספר הפסדים במלחמות, דוגמת מלחמת קרים (1854–1856) ומלחמת רוסיה–יפן (1904–1905). בנוסף, אירע ניסיון מהפכני כושל כנגד הצאר – מהפכת 1905. רוסיה הייתה עדה לעלייה חדה באבטלה וברמת העוני, בקרב השכבות החלשות של אוכלוסייתה.
ברית המועצות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – ברית המועצות
המשברים הגיעו לשיאם במהלך מלחמת העולם הראשונה. הכלכלה הרוסית החלשה לא עמדה בנטל הכבד וקרסה. קריסת הכלכלה, האבדות הרבות בנפש בחזית, הרעב הכבד והתעמולה של המתנגדים כנגד המשטר המלוכני, דוגמת הבולשביקים ואחרים, גרמו לנפילתו של הממשל, במסגרת מהפכת פברואר (1917). הממשלה הרוסית הזמנית שהוקמה, בראשותו של קרנסקי, לא הצליחה להתמודד עם המשבר, ונפלה במהפכת אוקטובר, לאחריה עלה לשלטון ולדימיר איליץ' לנין. הבולשיביקים הכריזו על כינון מדינה חדשה: "רוסיה הסובייטית". המדינה שקעה עד מהרה במלחמת אזרחים אכזרית שנמשכה עד 1921.
ב-30 בדצמבר 1922 הוקמה ברית המועצות, כאיחוד בין רוסיה ובין מספר רפובליקות סובייטיות נוספות, שקמו בשטחי האימפריה הרוסית לשעבר – ביוזמת הצבא האדום. השלטון אשר עמד בראש המדינה החדשה נקט במדיניות בדלנית במהלך עשרים השנים שחלפו מתום מלחמת האזרחים, ודאג לתעש אותה ולהשריש את צורת השלטון החדשה בקרב אזרחיה. ידה של ברית המועצות בתום מלחמת העולם השנייה הייתה על העליונה. המלחמה גרמה למשבר חריף בממלכה המאוחדת, שאיבדה ממעמדה הבינלאומי כמעצמת על; את מקומה תפסה רוסיה, לצד ארצות הברית. המאבק בין שתי מעצמות העל ידוע בכינוי: "המלחמה הקרה". מלחמה זו התחממה מעת לעת, בעת מלחמות בין בעלות הברית של המעצמות, דוגמת מלחמת קוריאה ומלחמת וייטנאם. בתקופה זו, שלטה ברית המועצות על אימפריה רחבת ידיים באירופה המזרחית והמרכזית. היא דיכאה ביד קשה מספר התקוממויות נגד שלטונה, דוגמת המרד בהונגריה, אשר התרחש בשנת 1956 ו"האביב של פראג" בצ'כוסלובקיה בשנת 1968.
בשנת 1964, הודח ניקיטה חרושצ'וב מהשלטון, ואת מקומו תפס ליאוניד ברז'נייב. ברז'נייב חיזק בצורה משמעותית את הצבא הסובייטי והגביר את ההגמוניה והיוקרה של ברית המועצות בעולם. עם זאת, התאפיין שלטונו בשחיתות הולכת וגוברת ובמיתון כלכלי. לאחר מות ברז'נייב בנובמבר 1982, ידעה ברית המועצות חילופי שלטון תכופים, כאשר יורי אנדרופוב (1982–1984) וקונסטנטין צ'רניינקו (1984–1985) משלו בה לפרקי זמן קצרים. השניים האחרונים היו חולים מאוד כבר בהיכנסם לתפקיד, ולא הספיקו להותיר את חותמם על מדיניות ברית המועצות, שנשארה זהה כמעט לחלוטין לזו שהונהגה בתקופת ברז'נייב.
לאחר התפרקות ברית המועצות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – התפרקות ברית המועצות
מיכאיל גורבצ'וב, שעלה לשלטון במרץ 1985 לאחר מותו של קונסטנטין צ'רניינקו, ניסה להציל את כלכלתה הקופאת של המדינה, אך לא השכיל להפיל את שיטת הממשל הקומוניסטית. עם זאת, הרפורמות שהנהיג תרמו בשנת 1991 להתפרקות ברית המועצות, זמן קצר לאחר בחירתו של בוריס ילצין לנשיא. לאחר נפילת הברית, התרחשה הפיכת ינאייב, אשר בוצעה על ידי החוגים הקומוניסטיים השמרניים. הפיכה זו הייתה ניסיון פוטש, על מנת להחזיר את הגלגל לאחור, אך כשלה כעבור שלושה ימים בלבד. בניצוחו של ילצין, הפכה רוסיה לדמוקרטיה. הרפובליקות הסובייטיות לא רצו להמשיך את דרכן יחד עם רוסיה, והתנתקו ממנה בראשית שנות ה-90. רוסיה ניסתה לשמר את מעמדה הרם בקרב הרפובליקות הפורשות; לשם כך הקימה את חבר המדינות, אך לרוע המזל אף הוא התפרק. הדמוקרטיה החדשה ידעה מספר משברים צבאיים, בעיקר מצד חסידי השלטון הישן, אשר דגלו בחידוש הברית, כמו גם מתקפות טרור רצחניות צ'צ'ניות, על רקע מאבקה של צ'צ'ניה לקבלת עצמאות מרוסיה. רוסיה ידעה גם משברים כלכליים קשים; הקשה מכולם היה משבר הרובל, אשר התרחש באוגוסט 1998.
ילצין היה הנשיא הראשון שנבחר בבחירות דמוקרטיות במדינה. הוא כיהן כנשיא במשך שתי קדנציות רצופות, עד שהודיע טלוויזיונית על התפטרות ב-31 בדצמבר 1999. הוא הנהיג במדינה רפורמות רדיקליות, והביא לשינוי המבנה החברתי, הפוליטי והכלכלי של רוסיה. תקופתו עמדה בסימנם של משברים כלכליים ופוליטיים, ולצדם, היפתחות מהירה של חופש הביטוי. כמו כן הביא לקריסת הסוציאליזם בברית המועצות, הוציא את המפלגה הקומוניסטית מחוץ לחוק ופיזר את הסובייט העליון.
עם עלייתו של ולדימיר פוטין לשלטון בשנת 2000, בעידודו של ילצין, ביססה רוסיה את מעמדה הכלכלי, והחלה להיחלץ בהדרגה מהמשבר הכלכלי הקשה אליו נכנסה. עדות לכך ניתנה ב-1999, כאשר פוטין היה ראש ממשלה בעוד ילצין היה נשיא. במהלכה החלו מחירי הנפט והגז הטבעי לעלות חזרה לשווים המקורי, טרם המשבר שגרם לצניחתם. השיפור במעמדה הכלכלי של רוסיה תרם להשפעתה המכרעת על הפוליטיקה והכלכלה העולמית.
בד בבד, עברה רוסיה הידרדרות משמעותית בתחום זכויות האדם וחופש הפרט: גופי אכיפת החוק הפדרליים קיבלו סמכויות מורחבות; ערוצי הטלוויזיה והרדיו עברו לבעלות גזפרום מדיה, תאגיד תקשורת בבעלות תאגיד גזפרום הממשלתי; ספקיות התקשורת חויבו להתבסס על תשתיות רוסיות ונמנע מטוקבקיסטים מלהביע דעות מבלי להירשם קודם לכן ונחקק חוק האינטרנט הריבוני שנועד לוודא שרשת האינטרנט הרוסית תתבסס על משאבים רוסיים ובכך תתאפשר לממשלת רוסיה שליטה טובה יותר על האינטרנט במדינה.
בדצמבר 2007, נערכו בחירות לדומה (הבית התחתון של הפרלמנט הרוסי, האספה הפדרלית), אשר בהן זכתה "רוסיה המאוחדת", מפלגתו של פוטין. במרץ 2008, נערכו בחירות לנשיאות רוסיה, לאחריהן זכה ברוב קולות מקורבו של פוטין, דמיטרי מדבדב.
באוגוסט 2008, פלשה רוסיה לשכנתה גאורגיה, במסגרת המלחמה בדרום אוסטיה. היה זה העימות הצבאי הראשון מחוץ לגבולותיה מאז התפרקות ברית המועצות, שהביא לעצמאות דה פקטו של מחוזות דרום אוסטיה ואבחזיה.
במרץ 2012, נערכו בשנית הבחירות לנשיאות רוסיה, ופוטין נבחר מחדש לקדנציה בת שש שנים, כשהוא ממנה את קודמו, מדבדב, לתפקיד ראש הממשלה. רוסיה הייתה מעורבת במשבר קרים, שהביא לסיפוח דה-פקטו של חצי האי קרים לרוסיה. עקב אירועים אלה, הטילו מרבית מדינות המערב סנקציות כלכליות על רוסיה, ויחד עם ירידת מחירי הנפט והגז (המהווים את רוב הייצוא הרוסי) שהחלה ב-2014 – הביאו אלה למיתון בכלכלה הרוסית.
בספטמבר 2015, התערבה רוסיה בנעשה במלחמת האזרחים בסוריה, כששלחה כוחות צבאיים, אשר סייעו לנשיא סוריה, בשאר אל-אסד – במלחמתו במתנגדים לשלטונו. סיוע זה הביא להידרדרות מתמשכת של רוסיה ביחסיה עם מדינות המערב.
בשני העשורים הראשונים של המאה ה-21, הצליח פוטין לחזק בהדרגה את הדומיננטיות שלו בשלטון, ואת תדמיתו כשליט הרלוונטי היחיד ברוסיה, תוך נטרול אפקטיביות מצד האופוזיציה. פוטין נהנה בתקופה זו באופן עקבי למדי מתמיכה ציבורית רחבה, אולם נקודת שפל יחסית בתדמיתו הציבורית הגיעה בשנת 2019 כאשר מספר מחאות ציבוריות התמזגו יחד באופן שערער את לגיטימיות השלטון שלו באופן חריג. המחאות השונות נגעו במגוון נושאים, ביניהם העלאת גיל הפרישה, קיצוץ בשירותי הרווחה הציבוריים, חוסר יכולת לטפל במפגעי אשפה[14] וטענות לאוזלת יד הממשלה מול תופעת של אלימות נגד נשים[15] – אלו הצטרפו לגל מחאות מוקדם יותר בארגון האופוזיציה, שהחל לצבור תאוצה בשנים 2017–2018 תוך טענות לשחיתות שלטונית בדרגים הגבוהים. באוגוסט 2019 נעצרו כ-600 אזרחי רוסיה שהשתתפו במחאה למען בחירות חופשיות ובעקבות סנקציות על כלכלתה חווה רוסיה האטה כלכלית מסוימת[16]. נוסף על כך ארגוני זכויות אדם תיעדו התדרדרות בזכויות האדם ברוסיה בתקופה זו[17].
במהלך התפרצות נגיף הקורונה, הייתה רוסיה המדינה השלישית בעולם במספר הנדבקים בה: כ-2 מיליון נדבקים.
מאז נובמבר 2021 ריכזה רוסיה כוחות צבא גדולים בגבולה עם אוקראינה, וב-24 בפברואר 2022 החלה הפלישה הרוסית לאוקראינה. הפלישה גרמה לתמורות שונות ברוסיה עצמה, ובין היתר גרמה לפגיעה בארגונים שאמורים במדינה על זכויות האדם. ארגונים לא ממשלתיים, פעילים נגד שחיתות, עיתונאים ונציגי תקשורת אחרים, מגיני זכויות אזרח, עורכי דין וחוקרים להגביל או להפסיק את פעילותם או לעזוב את המדינה[1]. התדרדרות תועדה גם בנוגע ליכולת להשמיע ברוסיה עמדות אופוזיציה.
רוסיה היא אחת מהנפגעות העיקריות ממשבר האקלים (הטמפרטורה בה עולה בקצב מהיר מבשאר העולם), אך גם אחת מהמדינות העיקריות התורמות לו (הרביעית בשיעור פליטת גזי החממה)[18].
פוליטיקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – פוליטיקה של רוסיה
.jpg)
דה יורה, רוסיה היא פדרציה נשיאותית. חוקת רוסיה, שאושרה במשאל עם ב-1993 – יצרה את הבסיס למשטר נשיאותי. הנשיא בעל סמכויות נרחבות, ונבחר בבחירות ישירות, כלליות וחשאיות לכהונה בת שש שנים. מקום משכנו של הנשיא הוא הקרמלין. הנשיא ממנה את הממשלה ואת ראש הממשלה, שחייב לזכות באישור הבית התחתון של הפרלמנט, את סגן ראש הממשלה ואת השרים. כמו כן, מעורב הנשיא במינוי הפקידות הבכירה באמצעות הגשת מועמדים לתפקידי כח במדינה. הוא גם משמש כמפקד צבא רוסיה וראש המועצה לביטחון לאומי. הנשיא רשאי להוציא צווים ללא אישור הפרלמנט ולהם תוקף כשל חוק ממש.
הפרלמנט הרוסי, המכונה: "האספה הפדרלית של רוסיה", מורכב משני בתים. הבית העליון הוא מועצת הפדרציה, המורכבת מ-170 צירים, הממונים לתקופת כהונה בת ארבע שנים (שני נציגים מכל אחד מ-88 הסובייקטים הפדרליים של רוסיה). הבית התחתון, הדומה, מורכב מ-450 צירים, הנבחרים לתקופת כהונה של חמש שנים, בבחירות יחסיות.
למרות ליברליזציה יחסית בשנים שלאחר התפרקות ברית המועצות, החל משלב מסוים המשטר אימץ בהדרגה, ובמיוחד תחת שלטון פוטין, מאפיינים דה פקטו שאינם דמוקרטיים ובפועל נחשבת רוסיה לבעלת משטר אוטוקרטי וסמכותני[19][10][9][11].
הפלישה לאוקראינה הקצינה תופעה זו, ובשנים שלאחר פרוץ המלחמה הגבירה הממשלה תקיפות נגד האופוזיציה הפוליטית ומבקרים אחרים לפני ואחרי הבחירות לנשיאות שבהן ניצח ולדימיר פוטין, ולא הייתה לו תחרות אמיתית. הרשויות המשיכו לחנוק קולות ביקורתיים, במיוחד באינטרנט, באמצעות תביעות פליליות באשמת קיצוניות. בנובמבר 2024, בית הדין האירופי לזכויות אזרח (ECHR), מצא כי המעצרים החוזרים ונשנים של איש האופוזיציה אלכסיי נבלני היו בלתי חוקיים ובמטרה לדכא פלורליזם פוליטי. הקרמלין לא מנע מהרשויות בצ'צ'ניה לאיים ולכלוא מגיני זכויות אזרח.
יחסי חוץ
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתקופת המלחמה הקרה הייתה רוסיה, כחלק מברית המועצות, אחת משתי מעצמות העל העולמיות, והתקופה שלאחר נפילת הגוש הקומוניסטי החלה פרק חדש במעמדה הבינלאומי של רוסיה, בו ארצות הברית היא כעת מעצמת העל היחידה[20].
תקופה זו החלה בהיפתחות למדינות המערב, ובהיחלשות במעמדה הבינלאומי של רוסיה, אך לאחר כעשור וחצי של התאוששות, חזרה רוסיה בהדרגה למעמדה כאחת המעצמות החשובות ביחסים הבינלאומיים, בין היתר בזכות הפיכת משאבי הטבע הרבים שלה למקור כוח ביחסי החוץ שלה. כך למשל, תמכה רוסיה במדינות כושלות כלכלית בתמורה לשיתוף פעולתן. בשנים אלו חזרה רוסיה לנסות ולמצב את עצמה ככוח נגדי למערב[21], והחלה להתבטא ביתר נחרצות לגבי אזורים שונים, שהיא רואה בהם חלק מתחום השפעתה[22]. וכחלק מתהליך זה אימצה דוקטרינה חדשה לפיה רוסיה היא שותפה טבעית של כמה משכנותיה המוסלמיות, בהתנגדות לעוצמת המערב, והחלה לראות את עצמה כגורם משמעותי במזרח התיכון[23][21], לצד התייחסותה למרכז אסיה כ"תחום השפעה מיוחד" שלה[21], ופעמים רבות היא מתערבת בסכסוכים מקומיים באזורים אלו[24].
אזור משמעותי נוסף שרוסיה רואה כחלק מתחום השפעתה הוא מזרח אירופה[25]. לאחר נפילת ברית ורשה נחלשה ההשפעה הרוסית על מדינות האזור[21], וכמה מהן הצטרפו לבריתות מערביות כמו נאט"ו והאיחוד האירופי. עם התחזקותו המחודשת של מעמדה בתחילת המאה ה־21 החלה להחריף את תגובותיה למה שתפסה כניסיונות נוספים של מדינות מתחום השפעתה להתקרב למערב[25] גם לאחר נפילת הגוש הסובייטי רוסיה עודנה מחזיקה בבריתות אזוריות דוגמת חבר המדינות, כאשר על חלק ממדינות אלו, דוגמת בלארוס, מחזיקה רוסיה בהשפעה רבה על השלטון[26][24]. על פי דיווחים של גורמי מודיעין מערביים, בתקופה זו פעלה רוסיה כדי לערער את יציבות השלטון במדינות שונות במזרח אירופה[27], כאשר במקביל החלו פרסומים במערב לקשור את רוסיה לניסיונות התערבות בבחירות גם במדינות המערב[28][24], נושא שעלה לשיח הציבורי סביב התערבות רוסיה בבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-2016. ממשלות מערביות אף האשימו את רוסיה בסדרת רציחות של גולים רוסיים בפרופיל גבוה ששהו בחסותן של מדינות מערביות[24]. התערבויות אלו הטו גם מדינות כמו ספרד, שנטו מסורתית לטובת רוסיה, לצדד יותר בבריתות ומהלכים לצמצום השפעת רוסיה, בין היתר לאחר שנחשף כי רוסיה התערבה גם בהצבעות ומחאות בספרד[24].
מגמת החרפת תגובותיה של רוסיה להתקרבות למערב בקרב מדינות בתחום השפעתה, התגברה בתקופת סיפוח קרים[24], והגיעה לשיאה בשנת 2022 בפלישה הרוסית לאוקראינה, על רקע התנגדות רוסית בהקשר זה. פלישה זו עוררה תגובת נגד דיפלומטית עזה, שדרדרה רבים מיחסי החוץ של רוסיה, בעיקר עם מדינות המערב, וקירבה את רוסיה למדינות כמו סין שהתבטאה בנייטרליות כלפי הפלישה, איראן שאף סייעה לה בציוד צבאי וכן מדינות נוספות דוגמת טורקיה, שקודם לכן הייתה יריבה שלה במספר מחלוקות אזוריות. לצד זאת, מדינות שונות במזרח אירופה הגבירו את ניסיונותיהן להתרחק מרוסיה ולהתקרב למערב[25]. על רקע המלחמה הגבירה רוסיה את מאמציה לחזק את מעמדה בחלק ממדינות אפריקה שמדרום לסהרה, שם על פי דיווחי הפנטגון, מלוות פעולותיה הדיפלומטיות בפעולה צבאית של קבוצת וגנר[29].
רוסיה חברה בארגון BRICS, ומשמשת גם כמדינה משקיפה בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי.
זכויות האדם ברוסיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]נכון לשנת 2017, רוסיה מדורגת במקום השני מבין המדינות החברות במועצת אירופה במספר האשמות על ידי בית הדין האירופי לפגיעה בזכויות אזרח (ECHR), ומובילה במספר ההפרות של האמנה האירופית לזכויות אזרח המוכרת על ידי ECHR. רוסיה אחראית ל-60% מכלל החלטות על ECHR על הפרת הזכות לחיים, מחצית מההחלטות על עינויים, טיפול לא אנושי או חקירה לא יעילה של תלונות נגדן, ומחצית מההחלטות על היעדר תרופות אפקטיביות.
על פי דו"ח של Human Rights Watch משנת 2019[17], מצב זכויות האזרח ברוסיה עבר שינוי שלילי. למעט מקרים חריגים, תגובת המדינה לפעילות אזרחית גוברת היא מדכאת במהותה והתבטאה באיסורים, החמרה בחקיקה ותביעות פליליות על רקע פוליטי. עינויים וצורות אחרות של התעללות נפוצים ברוסיה, במיוחד במקומות המעצר. גם אלימות במשפחה נפוצה, עם תמיכה לא מספקת לקורבנות האלימות.
דו"ח משנת 2022 של משרד OSCE למוסדות דמוקרטיים [2] וזכויות אזרח מצא כי רפורמות חקיקה ברוסיה בעשור האחרון שינו באופן משמעותי את הסביבה של החברה האזרחית, ניתקו אותה משותפים זרים ובינלאומיים ודיכאו יוזמות עצמאיות וביקורת על הרשויות., השתיקו את התקשורת והגבירו את הלחץ על האופוזיציה הפוליטית. הדיכוי הזה גדל בהדרגה החל מ-2012, לאחר המחאות של 2011–2012, והגיע לשיא ב-2022, לאחר הפלישה הרוסית לאוקראינה. הדבר מאלץ ארגונים לא ממשלתיים, פעילים נגד שחיתות, עיתונאים ונציגי תקשורת אחרים, מגיני זכויות אזרח, עורכי דין וחוקרים להגביל או להפסיק את פעילותם או לעזוב את המדינה.
כלכלה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – כלכלת רוסיה
התפרקות ברית המועצות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
על פי מדד הפיתוח האנושי, נחשבה רוסיה עד 1991 מדינה בעלת מדד פיתוח אנושי גבוה, אך בשנים הראשונות שלאחר התפרקות ברית המועצות נאבקה רוסיה (כמו רוב מדינות הגוש הקומוניסטי לשעבר) לקיים כלכלת שוק וצמיחה כלכלית בריאה. עם נפילת המשטר הסובייטי ב-1991, הוגדר מצבה הכלכלי של רוסיה כ"קטסטרופה"[דרוש מקור], עם נפילה חדה בתמ"ג, גרעון תקציבי עצום, רזרבות מט"ח אפסיות ואינפלציה משתוללת. על הסיבות לכך נמנו בעיקר התעשייה הבלתי תחרותית, אובדן שוקי הגוש הסובייטי לשעבר שבעבר רוסיה הסובייטית נשענה עליהם, היעדר תמיכה של ממש במגזר החקלאי, היעדר תשתית עסקית חלופית לשלטון הכלכלי הריכוזי (אנ') שהתפרק והתנגדות הממסד הקיים לביצוע רפורמות כלשהן. בעקבות היווצרות משבר כלכלי חמור זה, ניתנה ברוסיה שלאחר התפרקות ברית המועצות חשיבות עליונה להסרת כל החסמים, שעשויים היו לעכב או אף למנוע התפתחות כלכלית עתידית, דוגמת התערבות ממשלתית. כמו כן, הוחלט לתת חופש מוחלט להתנהלות המשק הרוסי תוך כינון כלכלת שוק הוגנת (דוגמת הפרטות שקופות וביסוס מנגנונים אנטי-מונופוליים), כפי שזו נהגתה על ידי אבי תורת הקפיטליזם, אדם סמית. כמו כן, נעשו מאמצים לשלב את רוסיה מחדש בכלכלה העולמית, ולערוך בה שינויים כלכליים מבניים. דוגמה לכך היא הסדרת התנהלותם הכלכלית של גופים, אשר ריכזו בידיהם כוח כלכלי רב, דוגמת האוליגרכים הרוסיים.
על אף קשיים אלו, חוותה רוסיה צמיחה כלכלית מסוימת ב-1997, אך זו ירדה לטמיון לאחר "משבר הרובל", אשר התרחש באוגוסט 1998. במהלך משבר זה, זינקה האינפלציה ל-85%, שער החליפין צנח, המערכת הבנקאית קרסה והממשלה הודיעה על אי עמידה בחובותיה (פשטה רגל). למרות כל הקשיים שחוותה, נהנית רוסיה מאז שנת 1999 מצמיחה כלכלית, המתבססת על מחירי נפט וגז טבעי גבוהים, כמו גם על רפורמות בתחום המיסוי, התחבורה, הרגולציה ועוד. הצמיחה הכלכלית והעודפים הגדולים בתקציב מובילים, בהדרגה, לצמצום החוב הציבורי. במקביל להפרטה המתבצעת, מתבצעת גם הלאמה של מגזרים מסוימים במשק, בעלי חשיבות אסטרטגית גדולה לממשל, דוגמת: אנרגיה, מכרות, הגנה ואווירונאוטיקה.
השיקום וההתעצמות הכלכלית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בין השנים 2000–2007
ההתאוששות הכלכלית של רוסיה החלה בשנת 2000, עם עלייתו של ולדימיר פוטין לשלטון. פוטין צמצם את ההוצאות הממשלתיות, והשכיל להפחית את החוב הציבורי, תהליך הנמשך גם בשנת 2007. כמו כן, הפחית פוטין את המיסוי על ההכנסה ליחידים ולחברות, כאשר תהליך הפחתת המיסוי תרם לגידול במספר היוזמות העסקיות והשקעות החוץ ברוסיה.
למרות השיפור במצבה הכלכלי, רוסיה עודנה תלויה מאוד במגזר התעשייתי שלה, בפרט ביצוא חומרי גלם דוגמת: נפט, גז טבעי, מתכות ועץ. הפקתם של חומרי גלם אלו, כמו גם ייצואם, עודנה מהווה חלק ניכר מהתוצר הלאומי הגולמי. עם זאת, חלקו של מגזר זה פוחת בעת האחרונה, בשל עלייה של כ-12% בשנה בצריכה הפרטית (נכון לשנים 2001–2006), כמו גם בשל הגידול בתוצר הפיננסי. רוסיה צפויה להוריד את המע"מ מ־18% ב-2005 ל־13% ב-2009[דרוש מקור]. לצד היתרונות הנובעים מהעלייה בצריכה הפרטית, קיימים לה גם חסרונות: העלייה בצריכה הפרטית מונעת מגובה המשכורות ברוסיה לעלות: מ-62 דולרים בחודש ב-1999 – לכ-700 דולרים בחודש – במרץ 2008. חסרון נוסף מתבטא בחוסר האפשרות להעלות את קצב משיכת ההלוואות והמשכנתאות מבנקים בשליטה ממשלתית, דוגמת סברבנק וונשטורגבנק.
החוב הציבורי בתמ"ג של רוסיה ירד מ-90% בשנת 1999 – ל-8% בלבד בשנת 2006. העודף בחשבון השוטף שלה בשנת 2006 עמד על כ-105 מיליארדי דולרים (רביעית בעולם בתחום זה)[דרוש מקור]. על פי מחקר שערך ארגון העבודה הבינלאומי, ה-ILO, נכון לאוגוסט 2007, עמד שיעור האבטלה ברוסיה על 5.7%[דרוש מקור].
חברות אנרגיה וחומרי גלם גדולות, כגון יוקוס (עד לפירוקה), רוסנפט וגזפרום, ששוויה עומד על כ-300 מיליארדי דולרים (השלישית בגודלה בעולם) – משגשגות ברוסיה, בזכות המשאבים הטבעיים.
ב־1 בינואר 2004, החליטו רשויות רוסיה על הקמת "קרן הייצוב הלאומית": קרן עתודות פיסקליות, שאליה מועברות ההכנסות העודפות של המדינה. זוהי מעין עתודת חירום פיננסית, במקרה שחל משבר כלכלי כלשהו במדינה. תוכנית ייצוב כלכלית זו הועלתה, בשל הצמיחה הכלכלית המהירה ועליית מחירי הנפט בשנים הקודמות, שמניבים הכנסות גבוהות מהמצופה; הכנסות אלו גורמות לעודף תקציבי. נכון ל־1 בנובמבר 2007, עומד שווי העתודות בקרן זו על כ-148 מיליארדי דולרים (כ-3,600 מיליארדי רובלים).
ביולי 2006, ביטלה רוסיה את כל ההגבלות על הסחר במטבע המקומי (רובל רוסי), בניסיון לגרום להתחזקותו בקרב השווקים הבינלאומיים, ולהעלאת מספר ההשקעות הזרות בכלכלה המקומית. בעקבות העלייה המתמדת ברמת החיים, שבה רוסיה בשנת 2005 לרמת פיתוח אנושית גבוהה, כפי שזו הייתה טרם התפרקות ברית המועצות.
קשיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הקושי העיקרי שמולו ניצבת הכלכלה הרוסית הוא עידוד העסקים הקטנים והבינוניים (שמהווים בתחילת המאה ה-21 פחות מ-20% מהתמ"ג). היות שהכלכלה מנוהלת ברובה על ידי מונופולים ענקיים, ניסו הבנק האירופאי והבנק העולמי ליזום מערכת בנקאית מתוקנת, אך בהצלחה מועטה יחסית. כחלק ממדיניות מכוונת של הממשל הרוסי, חברות זרות בתחום הבנקאות אינן מורשות לחדור למשק הרוסי[דרוש מקור]. כחלק מהסכם הכניסה של רוסיה לארגון הסחר העולמי ב-2012, חתמה רוסיה הסכם עם ארצות הברית, במטרה להעניק מרחב השתתפות חלקי לחברות בנקאיות ברוסיה[דרוש מקור].
ריכוזיות יתר של הייצור התעשייתי והמגזר הפיננסי באזורי הבירה, הביאו לאי שוויון כלכלי משמעותי בין אזור העיר והמחוז מוסקבה – ובין חלקים נרחבים אחרים במדינה. בעוד שאזור מוסקבה מייצר את שליש התמ"ג הרוסי, מתגוררת בו רק עשירית מהאוכלוסייה.
בתחילת המאה ה-21, יוקר המחיה במוסקבה גדול: מחירי הדירות בה עלו באופן לא פרופורציונלי ביחס לרמת המשכורות (כ-5,000 דולרים למ"ר, לעומת שכר ממוצע של 1,045 דולרים לחודש). עובדה זו פוגעת באופן ניכר ברמת החיים בה. בהתאם ליוקר מחיה זה, מיצבו המגזינים הכלכליים "האקונומיסט" ו"פורבס" את מוסקבה כעיר היקרה ביותר בעולם[דרוש מקור].
רוסיה נחשבת אחת המדינות המושחתות ביותר באירופה, עובדה שמנעה ממנה להגדיל את ההשקעות הזרות בה בתקופת המעבר. הסיבה להיקפי השחיתות הגדולים נעוצה בעובדה, שחלקים נרחבים מהכלכלה הרוסית נמצאים באפלה או בצללים (הכנסות או הוצאות שלא מדווחות); כספים רבים נמצאים בידיים פרטיות ולא בחשבונות הבנקים, ומשמשים תשלומי שוחד לפקידי ממשלה בכירים, המרכזים בידיהם כוח רב. השחיתות פושה גם בשל תקצוב נמוך של הממשלה את משרדיה: בשל השכר הנמוך, נאלצים עובדי ופקידי ממשל לקבל שוחד – לשם השלמת הכנסה. סיבה נוספת לשחיתות הגואה נעוצה בגובה המשכורות במגזר הציבורי, הנמוכה משמעותית ביחס לגובה המשכורות הממוצע במגזר הפרטי.
תחבורה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערכים מורחבים – רכבות ברוסיה, כבישי רוסיה, איירופלוט, נמל סנקט פטרבורג, נמל ולדיווסטוק
שטחה העצום של הפדרציה הרוסית גורם לקושי בתנועה ברחבי המדינה. נתיב תחבורה עיקרי הוא הרכבת הטרנס סיבירית. ככלל, רוב התנועה ברחבי המדינה מתבצעת באמצעות רכבות. אין ברוסיה כביש בינעירוני המחבר בין החלקים השונים של המדינה, מהכבישים הבינעירוניים החשובים ברוסיה הוא הכביש בין מוסקבה לסנט פטרסבורג. לרוסיה נמלי ים, החשובים שבהם נמצאים בוולדיווסטוק, פרימורסק, מורמנסק, סנקט פטרבורג, מגדן וארכנגלסק. נמלי התעופה החשובים במדינה הם שרמטייבו ודומודדובו במוסקבה ופולקובו בסנט פטרבורג.
שלטון מקומי
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערכים מורחבים – סובייקטים פדרליים של רוסיה, מחוזות פדרליים של רוסיה
עקב היותה המדינה הגדולה בעולם, מחולקת הפדרציה הרוסית למספר רב של יחידות אדמיניסטרטיביות, הכפופות לשלטון הפדרלי. סה"כ מורכבת רוסיה מ-83 סובייקטים פדרליים אשר מתוכם 21 רפובליקות, 46 אובלסטים, תשעה מחוזות מסוג של "קראיים", מחוז (אובלסט) אוטונומי (המחוז היהודי האוטונומי), ארבעה מחוזות (שהם לא אובלסט) אוטונומיים נוספים ושתי ערים פדרליות (מוסקבה וסנקט פטרבורג). ב-2014, לאחר סיפוח חצי האי קרים, הוגדרה רפובליקה נוספת, וכן הוגדרה סבסטופול כעיר פדרלית שלישית.
ב-2001 נוצרו שבעה מחוזות חדשים לחלוקה שצוינה לעיל. המחוזות האלו נקראים מחוזות פדרליים והם נוצרו לצורך ניהול, כאשר ב-2010 הוקם מחוז שמיני.
גאוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – האזורים הרוסיים הגדולים
הפדרציה הרוסית מכילה שטחים נרחבים מיבשת אירואסיה. אף על פי שחלק ניכר מהאזורים הארקטים והסוב-ארקטיים נמצאים בשטחה, השטח הנותר הוא עצום עד כדי כך, שרוב תנאי האקלים העולמיים חלים בו (כולל אקלים צחיח למחצה בחבל אסטרחן). שטחה הוא כשליש מכלל יבשת אסיה, וכתשיעית מכלל יבשות העולם.
בחלק האירופאי ובחלק האסיאתי רוב השטח מורכב ממישורים ענקיים. המישורים האלה הם בראש ובראשונה ערבה בדרום ויערות עבותים בצפון, עם גידולי טונדרה ליד החופים הצפוניים. רכסי הרים נמצאים ליד הגבול הדרומי, דוגמת הרי קווקז, שבהם נמצאת הנקודה הגבוהה ביותר ביבשת אירופה: הר אלברוס (5,642 מ'). בנוסף להרי הקווקז ישנה שרשרת הרים נוספת: הרי אלטאי. בחלקים המזרחיים מתנשא רכס ורחויאנסק. במרכז מתנשא רכס הרי אורל, המחלק את אירואסיה לאסיה ואירופה.
אורך החופים הכולל של רוסיה הוא מעל 37,000 קילומטרים, הגובלים עם אוקיינוס הקרח הצפוני, האוקיינוס השקט וכמה ימים פנימיים, דוגמת הים השחור, הים הבלטי והים הכספי. מספר ימים מהווים חלקים של אוקיינוסים, דוגמת ים ברנץ, הים הלבן, ים קארה, ים לאפטייב והים הסיבירי הצפוני, המהווים חלק מהאוקיינוס הצפוני. ים ברינג, ים אוחוצק והים היפני הם חלק מהאוקיינוס השקט. האיים הגדולים הם: נוביה זמליה, ארץ פרנץ יוזף, האיים הסיביריים החדשים, אי ורנגל, האיים הקוריליים וסחלין.
ברוסיה זורמים עשרות נהרות גדולים, בהם אחדים מהנהרות הארוכים בעולם. בחלק האירופי של רוסיה זורמים הוולגה, שראשיתו בצפון מערב רוסיה והוא נשפך לים הכספי, הדון והדנייפר. שלושת הנהרות הגדולים החוצים את סיביר מדרום לצפון ומתנקזים לאוקיינוס הקרח הצפוני הם האוב בסיביר המערבית, הלנה והיניסיי, שמוצאו במונגוליה. נהר אמור, הזורם במזרח סיביר ונשפך לאוקיינוס השקט, מהווה בחלקו הגדול את הגבול בין רוסיה סין.
הימות הגדולות הן: ימת באיקל, שהיא ימת המים המתוקים העמוקה בעולם, ימת לאדוגה וימת אונגה.
אזורי זמן
[עריכת קוד מקור | עריכה]החל משנת 2010 קיימים ברוסיה תשעה אזורי זמן שונים. קודם לכן היו במדינה 11 אזורי זמן שונים, ששניים מתוכם בוטלו לטובת האזורים האסייתיים של רוסיה. הארגון מחדש של אזורי הזמן במדינה מטעה במידת מה, כיוון שאינו מהווה אינדיקציה לרוחבה האמיתי של המדינה, אלא יותר לרוחב היחסי של החלק הצפוני.
הנקודה המזרחית ביותר של רוסיה היא אי הדיומיד הגדול (אוסטרובה ראטמאנובה). הנקודה המערבית ביותר היא מפרץ דנציג. המרחק בקו ישר ביניהם הוא כ-6,600 קילומטרים. המרחק בין שתי הנקודות הרחוקות ביותר במדינה עומד על כ-8,000 קילומטרים, כחמישית מאורכו של קו המשווה.
בהתאם לשינוי חוקתי שהתקבל בקיץ 2011, הונהג ברוסיה שעון המתאים למשטר של "שעון קיץ" ביתר המדינות, ללא מעבר ל"שעון חורף". מצב זהה היה קיים בתקופת ברית המועצות. באוקטובר 2014 נכנס לתוקף חוק שלפיו הונהג שעון המתאים למשטר של "שעון חורף" ביתר המדינות, ללא מעבר ל"שעון קיץ".
ברוסיה ישנם גם מגוון בעלי חיים המותאמים לאזורים קרים וממוזגים וחלקם אנדמיים לה, כולל מספר טורפי-על נדירים כגון דוב הקוטב, נמר אמור וטיגריס סיבירי.
דמוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – דמוגרפיה של רוסיה
.jpg)
ברוסיה חיים כ-144.6 מיליוני תושבים (ביחד עם חצי האי קרים מספר התושבים עולה ל-147 מיליון). צפיפות האוכלוסין ברוסיה נמוכה מאוד (כתשעה אנשים לקמ"ר). הסיבה לכך היא שטחה העצום של רוסיה: בעוד שרוב האוכלוסייה מתרכזת בערים הגדולות בכלל (מוסקבה, סנקט פטרבורג, נובוסיבירסק ומספר ערים מרכזיות נוספות), ובחלק האירופי של רוסיה בפרט – נותרים חלקים עצומים של המדינה שוממים לחלוטין. ניתן להסביר את תופעת ההתיישבות בערים הגדולות גם בעטיים של תנאים אקלימיים קשים, בחלקים עצומים של המדינה (בעיקר קור עז ברוב ימות השנה), אשר אינם מאפשרים התיישבות אנושית בהם. כ-71% מהאוכלוסייה חיים בחלק האירופאי (80% אם מחשיבים גם את אזורי הרי אורל).
השפה הרוסית היא השפה הרשמית ברוסיה, אך רפובליקות אוטונומיות כוללות לעיתים קרובות את השפות האתניות המקומיות כשפה רשמית שנייה ברפובליקה. האלפבית הקירילי הוא היחיד שמשמש את האוכלוסייה ברוסיה.
תוחלת החיים ברוסיה היא 71.5 שנים, כעשר שנים פחות מאשר במדינות האיחוד האירופי. תוחלת החיים של הגברים היא 66.5 שנים, נמוכה ביחס למדינות מערביות אחרות, ואף נמוכה ביחס לזו ששררה בברית המועצות. תוחלת החיים של נשים היא 76.6 שנים. תוחלת החיים הנמוכה מושפעת במידה רבה מתאונות דרכים (שבחלקן נגרמות מנהיגה בשכרות), ומנזקים בריאותיים הקשורים לעישון ולצריכה מוגברת של משקאות חריפים.
גורם התמותה העיקרי הוא מחלות לב. התפשטותן של המחלות: איידס ושחפת מהווה גורם תמותה משני נוסף. בדו"ח של ארגון הבריאות העולמי מספטמבר 2019 כי חלה ירידה משמעותית בצריכת האלכוהול במדינה, ירידה של 43% מאז 2003[30]. המדינה מתכננת להוציא לפועל תוכנית בריאות כדי להגיע לתוחלת חיים ממוצעת של 78 שנים עד שנת 2024[31]
| דירוג | שם | מחוז | אוכלוסייה | דירוג | שם | מחוז | אוכלוסייה | ||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
 מוסקבה  סנקט פטרבורג | |||||||||
| 1 | מוסקבה | מוסקבה | 13,150,000 | 11 | רוסטוב על הדון | רוסטוב | 1,140,000 |  נובוסיבירסק  יקטרינבורג | |
| 2 | סנקט פטרבורג | סנקט פטרבורג | 5,598,000 | 12 | קרסנודאר | קרסנודאר | 1,139,000 | ||
| 3 | נובוסיבירסק | נובוסיבירסק | 1,634,000 | 13 | אומסק | אומסק | 1,104,000 | ||
| 4 | יקטרינבורג | סברדלובסק | 1,536,000 | 14 | וורונז' | וורונז' | 1,046,000 | ||
| 5 | קאזאן | טטרסטן | 1,319,000 | 15 | פרם | פרם | 1,027,000 | ||
| 6 | קרסנויארסק | קרסנויארסק | 1,205,000 | 16 | וולגוגרד | וולגוגרד | 1,019,000 | ||
| 7 | ניז'ני נובגורוד | ניז'ני נובגורוד | 1,205,000 | 17 | סראטוב | סראטוב | 887,000 | ||
| 8 | צ'ליאבינסק | צ'ליאבינסק | 1,177,000 | 18 | טיומן | טיומן | 861,000 | ||
| 9 | אופה | בשקורטוסטן | 1,163,000 | 19 | טוליאטי | סמרה | 668,000 | ||
| 10 | סמרה | סמרה | 1,159,000 | 20 | מחצ'קלה | דגסטן | 622,000 | ||
הרכב אתני
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ברוסיה קיימות למעלה מ-160 קבוצות אתניות שונות. לפי מרשם אוכלוסין, אשר נערך במדינה בשנת 2010, ואשר סקר את מוצאם של תושביה, 77.7% מתוכם הוגדרו רוסים, 10.2% אחרים, 3.7% טטרים, 1.4% אוקראינים והשאר – באשקירים, צ'ובשים וצ'צ'נים.
כ-84% מתושבי המדינה היו שייכים למשפחת העמים ההינדו-אירופאים (מתוכם כ-99% היו סלאבים), כ-8.5% נמנו על משפחת העמים הטורקיים, 3.5% נמנו על משפחת העמים הקווקזיים, 2% נמנו על משפחת העמים הפינו-אוגרים ו-0.5% מתוכם נמנו על משפחת העמים המונגולים.
בעקבות התפרקות ברית המועצות, עזבו את רוסיה מיליוני אירופאים (בעיקר גרמנים, מיעוטים קטנים של צ'כים, יוונים ופינים) בעיקר לארצות הברית ולגרמניה.
הרוסים, כמו גם קבוצות אתניות אחרות במזרח אירופה, שייכים למשפחת העמים הסלאבים, המהווה את הקבוצה האתנית הגדולה ביותר באירופה.
הגירה
[עריכת קוד מקור | עריכה]כ-200,000 בני אדם מהגרים לרוסיה כל שנה[דרוש מקור], כאשר מחציתם הם רוסים מהרפובליקות הסובייטיות לשעבר. בנוסף, קיימים ברוסיה כ-1.5 מיליון מהגרים בלתי חוקיים, רובם ממרכז אסיה, הקווקז, אוקראינה, מולדובה וסין.
למרות ההגירה הנכנסת, פוחתת אוכלוסייתה של רוסיה בכ-500,000–700,000 בני אדם, מדי שנה בשנה (פיחות של כ-0.5% מאחוז האוכלוסייה הכולל בשנה). פיחות זה נובע בעטיים של אחוזי לידה נמוכים (כ-1.52 ילדים לאישה) ואחוזי תמותה גבוהים (בעיקר של גברים בגיל העבודה).
דת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – דת ברוסיה
41% מהרוסים משתייכים לנצרות פרבוסלבית. 25% מגדירים עצמם כרוחנים אך לא דתיים ו-13% אתאיסטים.
מספרם של המוסלמים במדינה נאמד בכ-9.4 מיליון המהווים כ-6.5% מכלל האוכלוסייה. רובם מרוכזים באזור דרום הוולגה, מערב סיביר, צפון הקווקז וחצי האי קרים. מיעוטים גדולים קיימים גם בערים הגדולות. כמעט כולם הם סונים, ורובם מגיעים ממשפחת העמים הטורקיים והקווקזיים.
יהדות רוסיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – יהדות רוסיה
בשנת 1970, נאמד מספר היהודים בברית המועצות בכ-2.15 מיליון[33] ( 38% (809 אלף) מהם התגוררו בתחומי הפדרציה הרוסית של היום). נתון זה העמיד את ברית המועצות כמדינה השלישית בעולם במספר אזרחיה היהודיים, אחרי ארצות הברית וישראל. בעקבות התפרקות ברית המועצות, עזבו יהודי רוסיה בעיקר לארצות הברית, לישראל ולגרמניה.
ברוסיה חיים כ-156,000 יהודים רשומים ברשויות הפנים במדינה ויש מספר לא ידוע של יהודים, המוערך בכמיליון, שאינם יודעים על יהדותם או שאינם מצהירים עליה (במידה רבה בעקבות חששם לגילויי אנטישמיות כנגדם). מחצית מהם חיים במוסקבה, וכחמישית – בסנקט פטרבורג.
"איגוד הקהילות היהודיות ברוסיה", אשר בראשו עומדים הרב הראשי לרוסיה, בערל לזר, ואיל ההון הישראלי לב לבייב הוא מהארגונים היהודיים הגדולים במדינה, ברשות הארגון תקציבים של מיליוני דולרים ובזכות עובדה זו, מימן הארגון הקמת בתי כנסת, בתי ספר, בתי תמחוי, מרכזים קהילתיים ומוסדות נוספים ברחבי רוסיה וברית המועצות לשעבר.
בינואר 2016, במהלך הקונגרס היהודי-אירופי, קרא נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, ליהודים הסובלים מאנטישמיות באירופה – להגר לרוסיה[34].
ספורט
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – ספורט ברוסיה
ענפי הספורט הפופולריים ביותר ברוסיה הם כדורגל, כדורסל, הוקי קרח ואתלטיקה.
טניס הנשים במדינה מפותח באופן מיוחד, כאשר ישנן טניסאיות רוסיות רבות אשר משחקות או ששיחקו בצמרת הדירוג העולמי של הסבב העולמי לנשים, דוגמת מריה שראפובה, שדורגה בעבר במקום הראשון בעולם. טניסאיות מפורסמות נוספות הן: אנה צ'קבטדזה, ילנה דמנטייבה, סבטלנה קוזנצובה, אנסטסיה מיסקינה, דינארה סאפינה, ורה זבונרבה ואנה קורניקובה. נבחרת טניס הנשים של רוסיה זכתה ארבע פעמים בגביע הפדרציה, בשנים: 2004, 2005, 2007 ו-2008. באולימפיאדת בייג'ינג, שלוש הטניסאיות שעלו על הפודיום היו רוסיות. על הטניסאים הגברים הרוסיים המפורסמים נמנים ניקולאי דווידנקו ומאראט סאפין.
הכדורגל ברוסיה צבר תאוצה בעשור הראשון של המאה ה-21, כאשר הקבוצות הרוסיות צסק"א מוסקבה וזניט סנקט פטרבורג זכו בגביע אופ"א, בשנים 2005 ו-2008 בהתאמה וזניט גם זכתה בסופר קאפ האירופי. נבחרת רוסיה בכדורגל העפילה ביורו 2008 לחצי גמר המפעל ולרבע גמר מונדיאל 2018. ליגת העל הרוסית בכדורגל זוכה לתקצוב מסיבי, עובדה אשר סייעה לקידומו של ענף זה ולפיתוח הפופולריות שלו. בעוד שלאורך כמעט כל שנות הליגה שלטו בה המועדונים ממוסקבה, בתחילת המאה ה-21 היא הפכה שוויונית יותר.
נבחרת רוסיה בכדורסל השתתפה מאז הקמתה בכל אליפויות העולם, למעט שנת 2006, כמו גם בכל אליפויות אירופה - מאז הקמתה. הזכייה היחידה של נבחרת רוסיה באליפות אירופה הייתה ב-2007, בראשות דייוויד בלאט. מלבד זאת, היא סיימה כסגנית הן באליפות אירופה, והן פעמיים באליפות העולם.
קבוצת הכדורסל הרוסית צסק"א מוסקבה היא אחת הקבוצות החזקות באירופה, והיא זכתה שבע פעמים ביורוליג; כמו כן, היא הקבוצה השלטת בליגת העל הרוסית בכדורסל ובליגה המאוחדת של VTB.
נבחרת ברית המועצות נחשבה בזמנה לנבחרת הטובה באירופה, ובין הטובות בעולם. היא זכתה פעמיים במשחקים האולימפיים בשנים 1972 ו-1988, בשלוש אליפויות עולם בשנים 1967, 1974 ו-1982 ובארבע עשרה אליפויות אירופה.
רוסיה מצליחה גם בענף ההוקי קרח, ונבחרתה זכתה מספר פעמים באליפות העולם בהוקי קרח.
ענפי ספורט בולטים נוספים במדינה הם: הרמת משקולות, התעמלות, התעמלות אמנותית, איגרוף, היאבקות, אמנות לחימה, כדורעף, רגבי וסקי. רוסיה מצליחה במשחקים האולימפיים בהם השתתפה: נכון ל-2016, היא מדורגת במקום התשיעי בטבלת המדליות האולימפיות של כל הזמנים, על אף שהשתתפה במספר מועט של אולימפיאדות. מאז פירוק ברית המועצות, דורגה רוסיה באולימפיאדת הקיץ בכל אולימפיאדה באחד משלושת המקומות הראשונים בדירוג המדליות, ובאולימפיאדת החורף דורגה בכל אולימפיאדה באחד מחמשת המקומות הראשונים.
בדצמבר 2010, הכריזה פיפ"א כי רוסיה נבחרה לארח את גביע העולם לשנת 2018[35].
החל משנות ה-50, הפכה ברית המועצות מדינה מובילה בענף ההחלקה האמנותית על הקרח, בעיקר בקטגוריית הזוגות ובריקוד על הקרח. לודמילה בלואוסובה (Belousova) ואולג פרוטופופוב (Protopopov) היו הזוג הסובייטי הראשון שזכה במדליית זהב אולימפית (1964) בקטגוריית הזוגות, ומאז ועד 2006 כל הזוכים בזהב אולימפי בתחום זה היו מברית המועצות או מרוסיה. רוב זוכי הזהב הגברים האולימפיים, החל מ-1992, ייצגו את ברית המועצות לשעבר או את רוסיה. החל מ-2006, לאחר התפרקותה של ברית המועצות, חלה ירידה ברמת המחליקים הרוסיים. תופעה זו נבעה בעיקר בעטיו של חוסר בגופים מארגנים ובמימון ענף ספורט זה. החסך במקורות מימון אילץ את רוב המאמנים הרוסיים להגר למדינות שונות בעולם; על כן, הדור שגדל במהלך שנות ה-90 לא קיבל את התמיכה המרובה לה זכו הדורות הקודמים. בראשית המאה ה-21 הושקו מספר פרויקטים בענף זה (דוגמת "להחליק עם כוכבים" ו"עידן הקרח"), שנועדו להחזיר לענף זה עטרה ליושנה. במסגרת המשחקים האולימפיים בקוריאה 2018, הוצגו נציגי הדור החדש של ענף זה.
בדצמבר 2019 החליטה הסוכנות העולמית למניעת סמים בספורט להרחיק את רוסיה מכל פעילות בינלאומית לרבות אולימפיאדת 2020 ומונדיאל 2022, בשל הסתרת ראיות לשימוש מאסיבי בסמים על ידי ספורטאים רוסים תוך עידוד מהממסד הרוסי[36].
סמלים
[עריכת קוד מקור | עריכה]| דגל | סמל | האנשה לאומית | חיה לאומית | המנון לאומי |
|---|---|---|---|---|
דגל רוסיה |
סמל רוסיה |
הדוב הרוסי.jpg) |
דוב חום |
המנון הפדרציה הרוסית ראו גם "תולדות המנון רוסיה" |
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]
|
ספר: רוסיה |
אוסף של ערכים בנושא הזמינים להורדה כקובץ אחד.
| |
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ג. ורדנסקי, דברי ימי רוסיה, תרגם מאנגלית: י. סלעי, מו"ל: ניומן מ., תש"ו.
- א. רוטשטיין, היסטוריה של ברית המועצות, הוצאת ספרית פועלים, 1951.
- פרופ' ארתור רוזנברג, דברי ימי הבולשביזם, הוצאת "חברה", 1933.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של ממשלת רוסיה (ברוסית)
רוסיה, ברשת החברתית פייסבוק
רוסיה, ברשת החברתית אקס (טוויטר)- מסע אחר אונליין, רוסיה: דברים שלא ידעתם על המדינה הגדולה בעולם, באתר וואלה, 22 במאי 2013
- מריה סטפּנובה, השאלה הרוסית, באתר הזמן הזה, אוגוסט 2023
- טלי שמיר, סוד העם הנעלם, באתר כלכליסט, 1 בינואר 2015
- Gov.ru - פורטל של הממשלה הרוסית (ברוסית)
- האתר הרשמי של הקרמלין (Kremlin.ru) (באנגלית)
- פורטל חדשות נוסף (באנגלית)
- אירינה טיטובה, Russian Life Expectancy on Downward Trend, סט. פטרסבורג טיימס, 17 בינואר 2003 (באנגלית)
- רוסיה, תקציר ונתונים סטטיסטיים באתר ספר העובדות על מדינות העולם של ה-CIA (באנגלית)
- רוסיה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- מידע על רוסיה בקטלוג הספרייה הלאומית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ לרשימת ההמנונים הקודמים של המדינה ראו רשימת המנוני רוסיה.
- ^ ברוסיה קיימים 11 אזורי זמן שונים.
- ^ דירוג שטח יבשתי - מתוך אתר Worldometer, כפי שפורסם ב-28 במאי 2021
- ^ טבלאת אוכלוסייה שם הקובץ: UN_PPP2024_Output_PopTot.xlsx, שם החוצץ: Median - מתוך אתר האו"ם
- ^ טבלאת אוכלוסייה שם הקובץ: WPP2024_POP_F01_1_POPULATION _SINGLE_AGE_BOTH_SEXES.xlsx, שם החוצץ: Medium variant - מתוך אתר האו"ם, הערכה 1 ביולי 2024
- ^ דירוג תמ"ג - מתוך אתר הבנק העולמי, כפי שפורסם ב-2 באוגוסט 2023
- ^ מדד הפיתוח האנושי לשנת 2022 בדו"ח שפורסם ב-2024 על ידי אתר מינהל הפיתוח (UNDP) של האומות המאוחדות
- ^ ברוסית:
"Российская Советская Федеративная Социалистическая Республика"
(תעתיק מרוסית: "רַאסִיֿיְסְקַאיָה סוֹבְיֶֿיצְקַאיָה פֶדֶרַאטִֿיבְנַאייָה סוֹצִיאַלִיסְטִיצֶֿ'סְקַאייָה רֶסְפּֿוּבְּלִיקָה"),
בראשי תיבות: "РСФСР". - ^ 1 2 EIU digital solutions, Democracy Index 2016 - The Economist Intelligence Unit, www.eiu.com (באנגלית)
- ^ 1 2 "Russia". Human Rights Watch (באנגלית). 2017-01-12. נבדק ב-2017-12-18.
- ^ 1 2 "Authoritarianism in Russia - Political Science - Oxford Bibliographies - obo" (באנגלית). נבדק ב-2017-12-18.
- ^ Wayback Machine, 2 בדצמבר 2011
- ^ Human Rights in Russia 2016, Civil Rights Defenders (באנגלית) (ארכיון)
- ^
החיים בזבל: האויבים הגדולים ביותר של שלטון פוטין, באתר TheMarker, 7 באוקטובר 2019
- ^ "לא רציתי למות". מחאת נשים ברוסיה, באתר ynet, 24 ביולי 2019
- ^ ההפגנות נמשכות: 600 עצורים במחאת האופוזיציה במוסקבה, באתר וואלה, 3 באוגוסט 2019
- ^ 1 2 Human Rights Watch, Russia: Events of 2018, 2018-12-20. (באנגלית)
- ^ Daniel Kozin, Is Russia Finally Waking Up to Climate Change?, The Moscow Times, 2020-03-04 (באנגלית)
- ^ Democracy Index 2019
- ^ ברית המועצות, אביב חדש
- ^ 1 2 3 4 זאב לקויר, האסטרטגיה המוסלמית של רוסיה, באתר תכלת
- ^ טלי גולדשטין, לא מסתפקת בקווקז: רוסיה רוצה השפעה עולמית, באתר וואלה, 1 בספטמבר 2008
- ^ דניאל ראקוב, מרד פריגוז’ין: משמעויות לדימוי העוצמה של רוסיה
- ^ 1 2 3 4 5 6 וול סטריט ג'ורנל, צעדי פוטין מערערים את השכנות האירופיות של רוסיה, באתר גלובס, 17 בינואר 2022
- ^ 1 2 3 אפרים ענבר, העולם לאחר המלחמה באוקראינה, באתר מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון
- ^ בלארוס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה
- ^ אסף רוזנצוייג, דיווח: "הרוסים דיברו על תוכניות לתקיפה גרעינית ביעדים שונים בגרמניה", באתר מאקו, 28 באוקטובר 2022
- ^ גלי פיאלקוב, דו"ח: רוסיה התערבה בבחירות לנשיאות ארה"ב; סין בחרה שלא, באתר "אנשים ומחשבים"
- ^ אסף רוזנצוייג, הרחק מהמלחמה באוקראינה – העימות בין רוסיה והמערב עולה שלב, באתר מאקו, 23 בינואר 2023
- ^ צריכת האלכוהול ברוסיה צנחה ב-43% - ותוחלת החיים בעלייה, באתר וואלה, 1 באוקטובר 2019
- ^ תוחלת חיים ברוסיה
- ^ נתוני שירו הססטסיטקה הפדלי, 2024
- ^ חלוקה ללאומים לפי מפקד האוכלוסין של ברית המועצות ב-1970.
- ^ פוטין ליהודי אירופה: יש אנטישמיות? בואו לרוסיה., באתר ynet, 20 בינואר 2016
- ^ רוסיה תארח את מונדיאל 2018, קטר תארח את 2022, באתר nrg, 2 בדצמבר 2010
- ^ גיא בריצמן, ליאן וילדאו ויואב בורוביץ', לא תשתתף באולימפיאדה ובמונדיאל: רוסיה הורחקה ל-4 שנים מאירועי ספורט, באתר תאגיד השידור הישראלי, 9 בדצמבר 2019
| רוסיה – תבניות ניווט | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
 הסכסוך הגאורגי-אבחזי 
| ||
|---|---|---|
| מאורעות עיקריים | הטיהור האתני של גאורגים מאבחזיה • מלחמת אבחזיה • פלישת רוסיה לגאורגיה • מלחמת אבחזיה השנייה • הסכם מוסקבה (1994) • מהומות סוחומי (1989) | |
| מוקדי סכסוך | אבחזיה עילית • מחוז גאלי • טקווארצ'לי | |
| מעורבים בסכסוך | אבחזיה • גאורגיה • רוסיה • UNOMIG • יחסי רוסיה-גאורגיה • הממשל דה יורה של אבחזיה • כוח שמירת השלום באבחזיה | |
| רקע | אבחזיה ססר • אבחזים • גאורגים • מגרלים • סוואנים • ממלכת אבחזיה • נסיכות אבחזיה • אבחזיה אסס"ר • מלחמת האזרחים הגאורגית | |
| גאורגים בסכסוך | ז'יולי שרטאווה • סומבט סאקיאן • גורם גביסקיריה • ראול אשבה | |
| אבחזים בסכסוך | סרגיי בגאפש • ולדיסלב ארדזינבה | |
| ראו גם היסטוריה של אבחזיה • היסטוריה של גאורגיה | ||
בקרת זהויות  |
|
|---|